תובנה אישית בגידול הילדים לתורה, שעשתה לי בית ספר לחיים…

שלום לך,

זוכרת את הפטנט משבוע שעבר

שלמדתי מחברה ‘מתחזקת’?

הייתה לי עוד חברה אחת

שדווקא הגיעה מבית חרדי לחלוטין,

אבל אבא שלה היה אדם עובד

ובכל זאת זכה

שכל ילדיו יושבים בבית המדרש

ותורתם אומנותם.

הבנתי שבטח גם מאחוריה

מסתתר איזשהו ‘סיפור אישי’

שכדאי לגלות.

אחרת, איך אפשר להסביר

שכל אחיה בני תורה

למרות שראו בבית

דוגמא של אבא עובד?

הייתה לי אובססיה

באותן שנים ראשונות של גידול ילדי

למצוא פטנטים

להבטחת צמיחתם

כבני תורה,

ולכן העזתי לפנות אליה

ופשוט- לשאול!

היא חייכה חיוך ענק

ונרגעתי מיד.

הבנתי שזה בסדר

היה מותר לי לשאול…

אבל לא הגעתי מספיק מוכנה

לשטף הדברים

שפרץ מפיה בהתלהבות לאחר מכן..

“זה אבא שלי” היא אמרה.

“אני אומרת לך- אבא שלי- בוודאי”

הנהנתי בזהירות בראשי

לאות שאני מבינה למה היא מתכוונת

והיא המשיכה במרץ:

“כולנו ידענו בבית

שאבא עובד.

אבל זה לא היה נושא מדובר

ולא תפס לנו שום דבר

בראש.

כמו שאומרים בבית חרדי סטנדרטי:

אבא עוד מעט חוזר מה’כולל’

כך אצלנו אמרו:

‘אבא עוד מעט חוזר מהעבודה’.

אבל חוץ מזה,

לא שמענו שום מילה

על העבודה.

מה ששמענו ממנו כל הזמן

זה היה רק שבח על לומדי התורה

ותענוג מכל דבר תורה ששמע.

היה לו שיעור קבוע כל יום בערב.

כשהוא היה חוזר מהשיעור

העיניים שלו האירו

כמו שמש בצהרים

והוא היה מדבר על חווית השיעור

כאילו זה היה פיקניק”

והיא המשיכה:

“הייתה בבית תלויה על הקיר

תמונה של הרב כהנמן זצ”ל

שהוא זכה להכיר אישית

בימי נעוריו.

כל פעם שהיה מסתכל על התמונה שלו

היה אומר במן מנגינה אוהבת כזאת,

עם המון רגש:

‘איזה בן אדם זה היה…

אח…איזה אישיות’…

וזה לא רק זה”,

היא הייתה נרגשת ממש:

“כל פעם שבא לבית שלנו

יהודי בן תורה,

כמו אברך

או רב

או מגיד שיעור

הוא היה מכניס אותו לבית

כאילו המלך הגיע.

ככה הרגשנו.

איזה כבוד…

בעיניים שלו, בדיבור שלו.

בהכל ראינו כבוד והערכה אמיתיים,

אבל זה לא הכל”

הרגשתי שגם אני נדבקת מההתרגשות

“אם היה לו רכב

והוא זכה להסיע את ה’מגיד שיעור’ שלו

אל ביתו

הוא היה חוזר הביתה מאושר

ומיד כשנכנס שיתף את כולנו בהתלהבות שלו:

‘היום לקחתי את הרב לבית שלו’.

את מבינה?”.

היא סיימה

והרגשתי

שהאהבה של האבא שלה ללומדי התורה

נכנסת ישר גם אל הלב שלי.

זהו סוג של אהבה

שגובר על כל משיכה

לדבר אחר:

לעבודה, לטרדות היומיום, לחדשות…

אבל רגע

• נבהלתי פתאום

איך אוכל להעביר את האהבה הזאת

 לילדים שלי?

הרי הם לא שמעו

מה שאני שמעתי עכשיו!

חשבתי על זה כל הדרך הביתה

ובתובנה שהגעתי אליה

אני רוצה לשתף גם אותך:

הבנתי, שכאן אין פטנט

ואין ‘הוקוס פוקוס’.

מי שאוהב את התורה

יעביר זאת לילדיו

ואם הוא לא אוהב, חלילה,

לא יועילו הצגות…

אבל עוד משהו חשוב הבנתי:

שאם אוהבים באמת,

כדאי להשתדל להראות את זה.

כמו שהאבא של החברה שלי

שיתף את כל המשפחה

בהתרגשות שלו

על שמיעת שיעור תורה מרתק

כך אנחנו יכולות

להתרגש בקול

מדבר תורה ששמענו

וביותר-

אם מי שהשמיע אותו

היה הבן החמוד שלנו…

הוא קורא את התגובות שלנו

בלי להזדקק להסברים.

אם התלהבנו

הוא יבין שזה

 נהדר וכדאי וחשוב

אם עשינו תוך כדי כך

עוד מיליון דברים

הוא יבין

 שמיליון דברים

יותר חשובים מדבר התורה שלו.

כך גם בקבלת פני הבעל

בשובו מהלימוד

כך גם בשעה שהבעל

אומר דברי תורה על שולחן השבת

כך גם בשעה

שמישהו אחר אומר דברי תורה…

כך גם בהכנסת ספר תורה

ובסעודת סיום.

ועוד ועוד…

התגובה הטבעית שלנו

היא שתיקבע בליבו הרך

ותנחה את סולם הערכים שלו

למשך כל חייו.